סימני חרדה אצל ילדים בזמן מלחמה ואחרי אירוע ביטחוני: מדריך להורים

האזעקה נגמרה לפני שעה, ואתם כבר מחוץ לממ"ד. הילד עדיין לא. הוא נצמד אליכם, שואל שוב ושוב אם זה ייגמר, מסרב להתקלח לבד ובלילה מגיע למיטה שלכם. ואולי דווקא הפוך: הוא שקט מדי, עצבני, לא אוכל כרגיל, וכואבת לו הבטן כל בוקר. סימני חרדה אצל ילדים בזמן מלחמה נראים אחרת מאשר אצל מבוגרים, ורובם בכלל לא נראים כמו פחד. המדריך הזה נכתב בשביל הורים בדרום ובכל הארץ: מה נחשב תגובה צפויה לאירוע ביטחוני, איך הסימנים משתנים בגן, ביסודי ובגיל ההתבגרות, מה אומרים לילד ומה עדיף לא לומר, איך עוברים אזעקה בממ"ד בלי להגביר את הבהלה, איך מחזירים שגרה - ומתי כדאי לפנות לאיש מקצוע.

למה ילדים מגיבים אחרת ממבוגרים לאירוע ביטחוני

מבוגר ששומע אזעקה מבין, גם כשהוא מפחד, מה קורה סביבו: יש התרעה, יש מרחב מוגן, יש זמן התגוננות, ויש סוף. לילד אין את התמונה המלאה הזאת. הוא שומע צליל מבהיל, רואה את המבוגרים ממהרים, מרגיש את הדריכות בבית, ונשאר עם תחושה גופנית חזקה של סכנה - בלי מילים להסביר לעצמו מה בדיוק קרה ומה יקרה עכשיו.

יש לכך כמה סיבות, וכולן קשורות להתפתחות ולא לאופי של הילד:

• מערכת הוויסות עדיין בבנייה. היכולת להירגע לבד אחרי בהלה מתפתחת לאורך כל הילדות. ילד צעיר נשען על המבוגר שלידו כדי לחזור לאיזון, ולכן הוא זקוק לכם הרבה יותר בימים כאלה.
• הגבול בין דמיון למציאות עדיין דק. ילד בגיל הגן עשוי לדמיין שהטיל נמצא מעל הבית שלו כל הזמן, גם כשאין אזעקה בכלל.
• ילדים מודדים סכנה לפי ההורים. הם קוראים את הטון, את קצב הדיבור ואת ההבעה שלכם. הורה מבוהל, גם כשהוא שותק, משדר לילד שהמצב מסוכן מאוד.
• אין להם שליטה. מבוגר יכול לבדוק מידע, לתכנן ולקבל החלטות. ילד פשוט נגרר אחרי מה שקורה, וחוסר השליטה הזה הוא אחד הדברים שהכי מזינים חרדה.
• הם מבטאים את הקושי דרך הגוף וההתנהגות. רוב הילדים לא יגידו "אני חרד". הם יגידו "כואבת לי הבטן", יסרבו להיפרד, יתעצבנו על דבר קטן או יחזרו להתנהגות של גיל צעיר יותר.

וחשוב לומר גם את הצד השני: לילדים יש חוסן רב. רובם, כשיש להם סביבה יציבה ומבוגר זמין, חוזרים לעצמם בהדרגה. התגובות שתראו בימים ובשבועות הראשונים הן ברוב המקרים הדרך של מערכת העצבים לעכל משהו גדול, ולא סימן שמשהו נשבר.

סימני חרדה אצל ילדים בזמן מלחמה לפי גיל: גן, יסודי ומתבגרים

אותה אזעקה תיראה אחרת לגמרי אצל ילד בן ארבע ואצל נערה בת חמש עשרה. ככל שהילד צעיר יותר, כך פחות סביר שיתאר במילים את מה שהוא מרגיש, וכך גדל המשקל של הגוף ושל ההתנהגות. הטבלה מסכמת את התמונה האופיינית:

רגרסיה אצל ילדים: הרטבה, היצמדות להורים ודיבור של קטנים

אחד הדברים שהכי מבלבלים הורים הוא ילד שכבר היה "גדול" ופתאום חוזר אחורה: מרטיב בלילה אחרי שנה יבשה, מבקש מוצץ או בקבוק, מדבר כמו תינוק, לא מוכן שתצאו מהחדר אפילו לרגע. רגרסיה אצל ילדים היא תגובה שכיחה מאוד ללחץ, בעיקר בגילים הצעירים. הילד פשוט חוזר לשלב שבו הרגיש מוגן יותר.

התגובה הנכונה היא סבלנות, לא תיקון. לא מענישים על הרטבה ולא מעירים על "דיבור של תינוק". מחליפים מצעים בלי דרמה, נותנים קרבה כשהילד מבקש, ובמקביל ממשיכים לצפות להתנהגות המתאימה לגיל בתחומים אחרים. אצל רוב הילדים זה נחלש כשהשגרה חוזרת. הרטבה שנמשכת יותר מכמה שבועות נבדקת אצל רופא הילדים. ואם היא מלווה בכאב או בצריבה במתן שתן, בהרטבה גם בשעות היום, או בצמא ובשתייה מרובים מהרגיל - פונים לרופא בלי לחכות, כי אלה עשויים להעיד על סיבה גופנית ולא על לחץ. ואם ההיצמדות הופכת לקושי של ממש להיפרד בבוקר, בגן או בבית הספר, הרחבנו על כך במדריך על חרדת פרידה אצל ילדים.

מתבגרים: חרדה שנראית כמו עצבנות

בני נוער יודעים להסתיר. נער שנראה אדיש לגמרי, שעונה בציניות על כל שאלה או שסוגר את הדלת ונעלם מול הטלפון, יכול להיות מוצף לא פחות מהאח הקטן שבוכה. אצל מתבגרים החרדה מתבטאת הרבה פעמים בעצבנות, בהסתגרות ובשינה הפוכה, וגם בחשיפה בלתי פוסקת לחדשות ולסרטונים קשים ברשתות. כדאי לשאול ישירות, בלי חקירה: "מה אתה רואה שם? יש משהו שנתקע לך בראש?". השאלה עצמה משדרת שמותר לדבר על זה.

סימנים גופניים: כאבי בטן, שינה ותיאבון

הגוף של ילד מגיב ללחץ עוד לפני שהוא יודע לקרוא לו בשם, ולכן חרדה אצל ילדים אחרי אזעקות מתבטאת הרבה פעמים קודם כול בגוף. הורים רבים מספרים על תלונות גופניות שלא היו קודם, או שהתגברו מאוד:

• כאבי בטן וכאבי ראש, בעיקר בבוקר, לפני יציאה מהבית או לפני השינה. הכאב אמיתי, הילד לא ממציא אותו. מערכת העיכול מגיבה ללחץ בצורה מוחשית מאוד.
• שינויים בשינה - קושי להירדם, יקיצות בלילה, סיוטים, או להפך: שינה ארוכה מהרגיל ועייפות גם אחריה.
• שינויים בתיאבון - ילד שמפסיק לאכול כרגיל, או שאוכל הרבה יותר מהרגיל, בעיקר מתוקים ונשנושים.
• דריכות גופנית - קפיצה מכל רעש חזק, מטריקת דלת או מאופנוע שמאיץ ברחוב, שרירים מכווצים, קושי לשבת במקום.
• עייפות וחוסר אנרגיה - מערכת עצבים שנמצאת בכוננות לאורך זמן מתישה את הגוף, גם כשנראה שהילד "לא עשה כלום".

שני כללים חשובים כאן. הראשון: תלונות גופניות חוזרות נבדקות תמיד קודם כול אצל רופא הילדים, כדי לשלול סיבה גופנית. השני: גם אחרי שהבדיקה יוצאת תקינה, הכאב לא הופך ל"לא אמיתי". איך מבחינים ומה עושים בבית, הרחבנו במדריך על כאבי בטן על רקע רגשי. ואם מופיע אצל הילד גל פתאומי של דופק מהיר, נשימה מהירה, רעד ותחושה שמשהו נורא עומד לקרות, כדאי להכיר את התסמינים של התקף חרדה אצל ילדים ואת מה שעושים ברגע עצמו.

פחדים בלילה וילד שמפחד לישון לבד

הלילה הוא המקום שבו כל מה שהצטבר ביום עולה. אין הסחות דעת, החדר חשוך, ההורים רחוקים יותר, ובתקופה של אזעקות יש גם סיבה אמיתית לדריכות: הילד יודע שאזעקה יכולה להעיר אותו באמצע הלילה. לכן כשילד מפחד לישון לבד אחרי אירוע ביטחוני, זה לא כי הוא "מפונק". הוא מגיב בהיגיון למצב שבו הלילה כבר לא מרגיש בטוח.

מה עוזר בתקופה כזאת:

• גמישות זמנית, עם שם. מותר לגמרי להכניס מזרן לחדר שלכם, או לשבת ליד המיטה עד שהילד נרדם. כדאי לומר את זה במפורש: "בתקופה הזאת אנחנו ישנים קרוב יותר. כשיהיה שקט, נחזור לאט לאט למיטה שלך."
• תוכנית לילה שהילד מכיר. עוברים יחד, באור יום, על מה שקורה אם יש אזעקה בלילה: מי מעיר את מי, איך הולכים לממ"ד, מה לוקחים. ילד שיודע מה יקרה נבהל פחות כשזה קורה באמת.
• שגרת ערב קבועה ושקטה - בלי חדשות ובלי מסכים בשעה שלפני השינה, אור עמום בבית, ואותו סדר בכל ערב.
• זמן דאגות מוקדם. חמש דקות של שיחה על מה שמדאיג, על הספה ולא במיטה, מפחיתות את הסיכוי שהדאגות יצוצו אחרי כיבוי האור.
• אור לילה, חפץ מרגיע ודלת פתוחה - כל אלה לגיטימיים לגמרי, ואפשר להנמיך אותם בהדרגה כשהמצב נרגע.

כשהשקט חוזר, החזרה לשינה עצמאית נעשית בהדרגה ובצעדים קטנים, לא בבת אחת. במדריך על פחדים של ילדים בלילה תמצאו שגרת ערב מפורטת, את ההבדל בין סיוט לבהלת לילה, ותוכנית הדרגתית לחזרה למיטה של הילד.

מה אומרים לילד - ומה לא: איך לדבר עם ילדים על מלחמה

הורים רבים מתלבטים אם בכלל לדבר על המצב. החשש מובן: לא רוצים להכניס לילד פחדים שאין לו. אבל ילדים שומעים הרבה יותר ממה שנדמה - בגן, בהפסקה, בטלפון של אח גדול, מהשיחות של המבוגרים במטבח. מה שילד לא יודע, הוא ממלא בדמיון, והגרסה שהדמיון בונה כמעט תמיד מפחידה יותר מהמציאות. גם משרד הבריאות ממליץ לשקף לילדים את המצב, ובמקביל להסביר להם שכעת הם מוגנים (נפתח בכרטיסייה חדשה).

כמה עקרונות שמנחים שיחה טובה:

• קודם לשאול, אחר כך להסביר. "מה שמעת על מה שקורה?" כך אתם יודעים מה הילד כבר יודע, ומה הוא הבין לא נכון.
• לענות על מה שנשאל, לא יותר. ילד בן חמש ששואל "למה יש אזעקה?" צריך משפט או שניים, לא הרצאה על המצב הביטחוני.
• אמת מותאמת גיל. לא משקרים ולא מבטיחים מה שאי אפשר להבטיח, אבל גם לא מוסיפים פרטים מפחידים שהילד לא צריך.
• להדגיש את מה שמגן. הממ"ד, מערכות ההגנה, המבוגרים ששומרים עליו. ילדים נרגעים כשהם שומעים מה נעשה כדי לשמור עליהם.
• לתת מקום לרגש בלי לתקן אותו. "זה הגיוני שאתה מפחד. גם לי זה לא נעים." הכרה ברגש מרגיעה יותר משכנוע שאין ממה לפחד.
• לחזור לשיחה. שיחה אחת לא מספיקה. ילדים מעבדים בחלקים, והשאלות יחזרו - לפעמים באמצע ארוחת הערב, לפעמים בזמן משחק.

והנה כמה החלפות פשוטות - משפטים שנאמרים מתוך כוונה טובה, ומשפטים שעובדים טוב יותר:

• במקום "אין ממה לפחד" - "זה מפחיד, ואני כאן איתך. אנחנו יודעים מה לעשות כשיש אזעקה."
• במקום "אני מבטיחה שלא יקרה כלום" - "התפקיד שלי הוא לשמור עליך, ואני עושה את זה. הממ"ד שלנו בנוי בדיוק בשביל זה."
• במקום "תפסיק לבכות, אתה כבר גדול" - "מותר לבכות. בוא נשב רגע ביחד עד שהגוף יירגע."
• במקום "אל תחשוב על זה" - "בוא נדבר על זה עכשיו, ואחר כך נעשה ביחד משהו שמרגיע."
• במקום שתיקה ושינוי נושא - "אני רואה שזה מעסיק אותך. מותר לשאול אותי כל שאלה, גם שאלה שנראית לך מפחידה."

ועוד דבר אחד שקל לפספס: שימו לב למה שנאמר לידם. שיחות מבוגרים על נפגעים, על איומים ועל תרחישים, ורדיו שפתוח כל היום ברקע, משפיעים על ילדים גם כשנראה שהם שקועים במשחק. את השיחות האלה עדיף לנהל כשהילדים לא בסביבה.

מה עושים בזמן אזעקה ובממ"ד - צעד אחר צעד

החלק הזה לא מחליף את הנחיות פיקוד העורף. הוא מוסיף להן את הצד הרגשי: איך עוברים את הדקות האלה כך שהילד ייצא מהן עם תחושה של "ידענו מה לעשות", ולא עם תחושה של בהלה. את ההנחיות העדכניות לאזור שלכם, כולל זמן ההתגוננות, בודקים תמיד באפליקציה ובאתר של פיקוד העורף.

1. 1מתכוננים מראש, ברוגע. באור יום ובלי לחץ, עוברים עם הילד על התוכנית: לאן הולכים, מי לוקח את מי, מה עושים אם האזעקה תופסת אותו במקלחת או בחצר. אפשר לתרגל פעם אחת כמשחק. מה שתורגל מראש הוא מה שהמוח זוכר ברגע של לחץ.
2. 2מכינים פינה בממ"ד. מים, פנס, מטען, משחק קטן, ספר, ובעיקר חפץ אחד שמרגיע את הילד - בובה, שמיכה או כרית. ממ"ד שיש בו דברים מוכרים מרגיש פחות כמו מקום מפחיד ויותר כמו עוד חלק מהבית.
3. 3בזמן האזעקה: מילים קצרות וקול שקט. "הולכים לממ"ד, עכשיו, ביחד." בלי צעקות ובלי הסברים. ההליכה המהירה חשובה, והקול הרגוע הוא מה שהילד יזכור.
4. 4בתוך הממ"ד: מורידים את העוררות. יושבים קרוב, נוגעים אם הילד רוצה, ונושמים יחד: שאיפה בספירה לארבע, נשיפה ארוכה בספירה לשש. הנשיפה הארוכה היא מה שמרגיע. אפשר גם לספור יחד דברים בחדר או לשיר שיר מוכר.
5. 5כשנשמעים פיצוצים. אומרים בפשטות מה קורה: "זה רעש חזק. אנחנו במקום המוגן. מחכים כאן ביחד." לא צריך להסביר מה בדיוק נשמע. מספיק לתת לזה מסגרת.
6. 6נשארים בממ"ד כל הזמן שנקבע בהנחיות, ומעבירים אותו יחד. משחק קצר, סיפור, או שאלה כמו "מה נאכל אחר כך?" - כל אלה מחזירים את הראש להווה ולשגרה.
7. 7היציאה מהממ"ד חשובה כמו הכניסה. כשיוצאים, אומרים במפורש: "זה נגמר. עשינו בדיוק מה שצריך." וחוזרים לפעילות שהייתה לפני, גם אם בגרסה קצרה יותר.
8. 8אחר כך, בודקים איך הוא. לא חקירה, שאלה אחת פשוטה: "איך היה לך שם?". ילדים שמקבלים הזדמנות לספר בקצרה מה הרגישו משחררים את זה מהר יותר.

שגרה וויסות רגשי אחרי האירוע

כשהשקט היחסי חוזר, הורים רבים מצפים שהילד יחזור מיד לעצמו. בפועל, מערכת העצבים צריכה זמן לרדת מהכוננות. ויסות רגשי - היכולת לחזור לאיזון אחרי רגש גדול - נבנה אצל ילדים דרך חוויות חוזרות של רגיעה לצד מבוגר, ולא דרך הסברים. כמה דברים שעושים הבדל גדול:

• שגרה צפויה, גם אם מצומצמת. שעות קבועות לארוחות, לשינה ולמקלחת. כשהעולם בחוץ לא צפוי, הבית צריך להיות צפוי ככל האפשר.
• פחות חדשות. ילדים צעירים לא צריכים לראות מהדורות חדשות בכלל. עם ילדים גדולים ומתבגרים עדיף לצפות יחד ולדבר על מה שראו, מאשר להשאיר אותם לגלול לבד סרטונים קשים.
• תנועה ומשחק. ריצה, קפיצה ומשחק בחוץ כשאפשר, ריקוד בסלון כשלא. הגוף צריך לפרוק את האנרגיה של הכוננות. גם משחק שחוזר על "אזעקה" או "מלחמה" הוא דרך טבעית של ילדים לעבד, ואין צורך לעצור אותו כל עוד הוא לא מציף את הילד.
• תפקיד מעשי. ילד שאחראי על הפנס בממ"ד, על בקבוקי המים או על האח הקטן מרגיש פחות חסר אונים. תחושת יכולת היא משקל נגד טבעי לחרדה.
• רגעים קבועים של קרבה. עשר דקות ביום, בלי טלפון, שבהן הילד בוחר מה עושים יחד. זה נשמע מעט, וזה עובד.
• חזרה הדרגתית למסגרות. כשהגן או בית הספר חוזרים לפעול, החזרה עשויה להיות קשה. צעדים קטנים ועקביים עדיפים על ויתור מלא, כי הימנעות מרגיעה היום ומגדילה את הפחד מחר.

ויש עוד גורם אחד, אולי החשוב מכולם: הוויסות שלכם. ילדים נרגעים דרך מבוגר רגוע. זה לא אומר שצריך להעמיד פנים שהכול בסדר. זה אומר לדאוג גם לעצמכם: לישון כשאפשר, לדבר עם מבוגר אחר, ולהגביל גם את החשיפה שלכם לחדשות. הורה שמחזיק את עצמו מחזיק גם את הילד. על כלים לבניית ויסות לאורך זמן הרחבנו במדריך על ויסות רגשי בילדים.

תגובה נורמלית או סימן שצריך עזרה: מתי לפנות לאיש מקצוע

זו השאלה שהכי מטרידה הורים, ואין לה תשובה של סימן אחד. מה שקובע הוא הכיוון, משך הזמן והמחיר: האם התגובות הולכות ונחלשות, כמה זמן הן נמשכות, וכמה הן פוגעות בחיים של הילד ושל הבית.

בימים ובשבועות הראשונים אחרי אירוע ביטחוני, אלה תגובות שכיחות שבדרך כלל נחלשות עם הזמן:

• קשיי הירדמות ויקיצות בלילה, ובקשה לישון קרוב להורים.
• היצמדות, בכי מהיר ורגישות לרעשים חזקים.
• שאלות חוזרות על ביטחון ועל מה יקרה.
• משחק או ציור שחוזרים על האזעקה או על האירוע.
• עצבנות, קושי להתרכז, ונסיגה זמנית בהרגלים כמו שליטה על הסוגרים.

ואלה הסימנים שמצדיקים פנייה לאיש מקצוע:

• התגובות לא נחלשות אחרי כמה שבועות, ובוודאי כשהן נמשכות יותר מחודש בערך, או כשהן הולכות ומחמירות.
• ירידה בתפקוד - הילד מפסיק ללכת לגן או לבית הספר, מתקשה מאוד בלימודים, מתרחק מחברים או מפסיק ליהנות מדברים שאהב.
• הימנעות שהולכת ומתרחבת - לא רק מהחדשות, אלא גם מיציאה מהבית, ממקלחת לבד, משהייה בחדר בלי מבוגר, או מכל דבר שמזכיר את האירוע.
• זיכרונות שחוזרים ומציפים - הילד חוזר שוב ושוב לאירוע, מתעורר לעיתים קרובות מסיוטים קשים, או נראה כאילו הוא "שם" שוב.
• דריכות קיצונית - קפיצה מכל רעש, התפרצויות זעם תכופות, קושי לשבת בשקט אפילו כמה דקות.
• ניתוק או אדישות - ילד שנראה שטוח רגשית, כמעט לא מגיב, או אומר שהוא "לא מרגיש כלום".
• תלונות גופניות חוזרות שבדיקה רפואית לא מצאה להן סיבה.
• חשיפה ישירה לאירוע קשה במיוחד - ילד שהיה עד לפגיעה, נפגע בעצמו, איבד אדם קרוב או שבן משפחה שלו נפגע. כאן כדאי להתייעץ מוקדם, בלי לחכות לסימנים.

כדי להמחיש: שני ילדים באותה כיתה שומעים את אותה אזעקה. הראשון ישן אצל ההורים שבוע, שואל הרבה שאלות, ובתוך כמה שבועות חוזר בהדרגה למיטה שלו ולחברים. השני מתחיל לסרב לצאת מהבית, מפסיק לשחק בחוץ, ואחרי חודש עדיין קופץ מכל רעש. אותו אירוע, שני מסלולים שונים - והשני הוא זה שמבקש עזרה. זה לא אומר שמשהו פגום בילד. זה אומר שמערכת העצבים שלו נתקעה בכוננות, והיא צריכה עזרה כדי לצאת ממנה.

כשהמצוקה של הילד נמשכת, משרד הבריאות ממליץ לפנות ליועצת החינוכית או לפסיכולוגית של בית הספר, לרופא הילדים או לשירותי בריאות הנפש של קופת החולים (נפתח בכרטיסייה חדשה). היועצת והפסיכולוגית של בית הספר עובדות בהנחיה המקצועית של שפ"י, השירות הפסיכולוגי-ייעוצי של משרד החינוך, שמלווה את מערכת החינוך גם בשעת חירום, ולכן הן לרוב כתובת ראשונה וקרובה להתייעצות. ויש מצבים שבהם לא מחכים בכלל: אם הילד מדבר על פגיעה בעצמו, אומר שהוא לא רוצה לחיות, או שהמצוקה חריפה ואינה נרגעת. במצבים כאלה פונים מיד לרופא, לחדר המיון או לאחד מקווי הסיוע שכאן:

איך עוזר טיפול רגשי ו-EMR

כשהתגובות לא נחלשות, טיפול רגשי לא בא "לתקן" את הילד. הוא בא לעזור למערכת העצבים שלו לצאת מהכוננות, ולתת לו ולכם כלים להתמודד עם מה שעוד יבוא. בדרך כלל העבודה משלבת כמה רבדים:

הדרכת הורים

לעיתים קרובות זו נקודת ההתחלה, ובגילים הצעירים היא גם הערוץ המרכזי. בהדרכת הורים בונים יחד תוכנית לבית: מה אומרים, איך מגיבים לרגרסיה ולפחדי לילה, איך מחזירים את הילד בהדרגה למסגרות, ואיך שומרים על עצמכם בדרך. ההורה הוא מי שנמצא שם בשתיים בלילה, ולכן הוא גם הכלי הטיפולי החזק ביותר.

טיפול רגשי לילד

בעבודה ישירה עם הילד, לרוב דרך משחק, ציור, קלפים ושיחה מותאמת גיל, הוא לומד לזהות מה קורה לו בגוף, לתת לזה מילים, ולתרגל דרכים לחזור לאיזון. טיפול CBT מוסיף עבודה מובנית על המחשבות שמדליקות את האזעקה הפנימית, ועל חזרה הדרגתית למצבים שהילד התחיל להימנע מהם.

EMR - כשדיבור לבדו לא מספיק

יש ילדים שמבינים הכול ומסבירים הכול, ועדיין הגוף שלהם נדרך מכל רעש. EMR היא שיטת עיבוד רגשי שעובדת עם תנועות עיניים מונחות לצד תשאול מדויק, והיא מכוונת בדיוק לפער הזה בין ההבנה לבין התגובה. העבודה נעשית בשלבים, בקצב של הילד ובשיתוף ההורים, ולא נכנסים לחומר שהילד עוד לא מוכן אליו. במדריך מה זה EMR תמצאו איך נראה מפגש, שלב אחר שלב.

וחשוב לדייק: המחקר וההנחיות הקליניות לטיפול בפוסט-טראומה מתייחסים לטיפול קוגניטיבי-התנהגותי ממוקד טראומה ול-EMDR, וכשמדובר בילדים ובני נוער, ההנחיה של NICE בבריטניה מציבה את הטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי ממוקד הטראומה כאפשרות הראשונה. EMR קרובה ל-EMDR אך אינה זהה לה, ואי אפשר להעביר אליה את הראיות של EMDR. אם הילד עבר אירוע טראומטי חריף ומופיעים אצלו סימנים משמעותיים, נכון לשקול גם פנייה לגורם שהתמחה בטיפול בטראומה, ואנחנו נשמח לעזור לכם לחשוב על הכיוון הנכון.

במרכז בנתיבות או בזום

בטיפול רגשי לילדים בדרום אנחנו מתחילים תמיד בשיחה עם ההורים: מה קרה, מתי התחילו התגובות, איך נראה עכשיו יום רגיל, ומה כבר ניסיתם. מתוך זה נבנית תוכנית - לפעמים הדרכת הורים בלבד, ולפעמים בשילוב עבודה עם הילד. המפגשים מתקיימים במרכז בנתיבות, וגם בטיפול רגשי בזום, אפשרות שמתאימה במיוחד למשפחות שפונו מהבית, שגרות רחוק, או שמעדיפות לא לצאת לדרכים בתקופה מתוחה. ילדים מגיל שבע-שמונה בערך עובדים לרוב טוב מול מסך, ועם ילדים צעירים יותר העבודה מרחוק נעשית בעיקר דרך ההורים.

ואם אתם לא בטוחים איך לספר לילד שהוא הולך לפגוש מטפלת, ריכזנו מה אפשר לומר בכל גיל במדריך איך להסביר לילד שהוא הולך לטיפול.

אם משהו במדריך הזה נשמע לכם מוכר, ואתם מתלבטים אם "זה עוד יעבור" או שכדאי להתייעץ, ההתלבטות עצמה היא סיבה טובה מספיק לשיחה אחת. אפשר ליצור קשר עם המרכז לשיחת היכרות, בנתיבות או בזום. פנייה מוקדמת לא מחייבת טיפול ארוך, ולפעמים כמה מפגשים של הדרכה מספיקים כדי להחזיר לבית קצת יותר שקט.